שבעה, שלושים ושנה: מנהגי אבלות ביהדות בקווים כלליים
האבלות ביהדות בנויה בשלבים: שבעה, שבעת הימים הראשונים אחרי הקבורה שבהם האבלים נשארים בבית ומקבלים מנחמים; שלושים, תקופה שבה נמשכות הגבלות קלות יותר; ושנה, שנוהגת באבל על אב או אם. שבעה קרובים יושבים שבעה: אב, אם, בן, בת, אח, אחות ובן או בת זוג. המנהגים משתנים בין עדות, ומומלץ להתייעץ עם רב הקהילה.
מהפטירה ועד הקבורה
הזמן שבין הפטירה לקבורה נקרא ״אנינות״. בתקופה קצרה זו בני המשפחה עסוקים בסידורי הלוויה, ונהוג שהם פטורים ממצוות רבות כדי שיוכלו להתפנות לכבוד הנפטר. ביהדות נהוג לקבור מהר ככל האפשר, ובישראל הלוויה נערכת בדרך כלל באותו יום או למחרת.
בשעת הלוויה או לפניה נהוג לקרוע קריעה בבגד, ביטוי חיצוני לכאב. על אב ואם הקריעה בצד שמאל, מול הלב, ועל קרובים אחרים בצד ימין. חברה קדישא מסייעת בכך ומנחה את המשפחה.
השבעה: שבעת הימים הראשונים
השבעה מתחילה מיד אחרי הקבורה, ויום הקבורה נחשב ליום הראשון. היא מסתיימת בבוקר היום השביעי, זמן קצר אחרי תפילת שחרית. הארוחה הראשונה של האבלים אחרי החזרה מבית הקברות, ״סעודת הבראה״, מוכנה בידי שכנים וחברים, ונהוג לכלול בה ביצים קשות ועדשים, מאכלים עגולים המסמלים את מעגל החיים.
בשבעה האבלים נשארים בבית, ומנהגים נפוצים כוללים:
- ישיבה על כיסא נמוך או מזרן
- הימנעות מנעלי עור
- הימנעות מגילוח, תספורת וכביסה לשם נוי
- הדלקת נר נשמה שדולק כל ימי השבעה
- כיסוי מראות בבית, מנהג נפוץ
- תפילות במניין בבית האבלים, שבהן האבלים אומרים קדיש
- הימנעות מעבודה ומעיסוקים רגילים
שבת וחג בתוך השבעה
שבת שחלה באמצע השבעה נספרת כחלק משבעת הימים, אבל אין נוהגים בה אבלות בפרהסיה: האבלים לובשים בגדי שבת, יוצאים לבית הכנסת ואינם יושבים על כיסא נמוך. את מנהגי האבלות הפרטיים ממשיכים לשמור.
חג שחל אחרי הקבורה מפסיק את השבעה, גם אם עברו ממנה ימים ספורים בלבד. זה עשוי להיות מבלבל ורגיש, ולכן חשוב לברר עם רב מה הדין במקרה הספציפי, וכן כיצד החג משפיע על השלושים.
איך מנחמים אבלים
ניחום אבלים הוא מצווה, וגם ביקור קצר חשוב מאוד למשפחה. נהוג שהמנחמים נכנסים בשקט, אינם מברכים לשלום, ומחכים שהאבל יפתח בשיחה. אין צורך למצוא מילים מושלמות: נוכחות, הקשבה וזיכרונות על הנפטר מנחמים יותר מכל משפט.
בסיום הביקור נהוג לומר ״המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים״, ובקהילות ספרדיות נהוג גם ״מן השמיים תנוחמו״. כדאי להימנע מביקורים ארוכים מדי או משיחות על נושאים שאינם קשורים, ולהתחשב בעייפות המשפחה. עזרה מעשית, כמו הבאת אוכל או השתתפות במניין, מוערכת מאוד.
שלושים
השלושים נמשך שלושים יום מיום הקבורה, וכולל את ימי השבעה. בתקופה זו האבלים חוזרים לעבודה ולשגרה, אך נמנעים מאירועים שמחים, ממוזיקה, מתספורת ומקניית בגדים חדשים, לפי המנהג.
בסיום השלושים נהוג לערוך אזכרה בבית הקברות, ובישראל רבים מקימים את המצבה במועד זה. בקהילות אחרות, במיוחד בחוץ לארץ, המצבה מוקמת קרוב לסיום השנה. על קרובים שאינם הורים, האבלות מסתיימת בדרך כלל בסיום השלושים.
שנת האבל והיארצייט
באבל על אב או אם, חלק מהמנהגים נמשכים שנים עשר חודשים עבריים: נמנעים מאירועי שמחה גדולים ומבילויים, והבנים אומרים קדיש. לפי המנהג הנפוץ אומרים קדיש אחד עשר חודשים בלבד, ולא שנה מלאה.
ביום השנה לפטירה לפי הלוח העברי, ה״יארצייט״, נהוג להדליק נר נשמה, לומר קדיש, לעלות לקבר ולעיתים ללמוד לעילוי נשמת הנפטר. בעדות המזרח יום זה נקרא לרוב ״אזכרה״ או ״הילולה״. בכל שאלה אישית על משך האבלות או על מנהגי המשפחה, מומלץ להתייעץ עם רב.
שאלות נפוצות
מי יושב שבעה?
שבעה קרובים: אב, אם, בן, בת, אח, אחות ובן או בת זוג. קרובים אחרים יכולים להשתתף ולבקר, אך אינם חייבים במנהגי האבלות.
מתי מסתיימת השבעה?
יום הקבורה נחשב ליום הראשון, והשבעה מסתיימת בבוקר היום השביעי אחרי תפילת שחרית. חג שחל בינתיים מפסיק את השבעה מוקדם יותר.
מה אומרים כשיוצאים מבית אבלים?
הנוסח הנפוץ הוא ״המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים״. בקהילות ספרדיות אומרים גם ״מן השמיים תנוחמו״.
האם יושבים שבעה בשבת?
השבת נספרת בימי השבעה, אבל אין נוהגים בה אבלות גלויה: לא יושבים על כיסא נמוך, לובשים בגדי שבת והולכים לבית הכנסת.